קוריאה – חצי אי מחולק

הרקע לחלוקת חצי האי הקוריאני לשתי מדינות

חצי האי הקוריאני נשלט במהלך אלפי שנים על ידי שושלות מלכים שהאחרונה שבהם, שושלת צ'וסון הובסה בשנת 1910 על ידי היפנים שפלשו אליו בכח רב. תקופת השלטון היפנית בקוריאה הייתה אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של חצי האי. היפנים עשו כל מאמץ לשנות את מסורת החיים בת אלפי השנים של תושבי האי. הם ניסו להחליף את שמותיהם של הקוריאנים ואף להכריחם להחליף את שפת דיבורם. בתקופת הכיבוש היפני נפגעה משפחת המלוכה הקוריאנית בצורה רצינית. חלק מבני משפחת המלוכה הומתו ודמם של יתרת בני משפחת המלוכה עורב עם דם יפני בנישואין כפויים זאת במטרה למנוע מבני העם הקוריאני את היכולת לשחזר את משפחת המלוכה, בעתיד. בנוסף הכריזו היפנים על רפורמת קאבּוׂ ששינתה לחלוטין את המבנה השלטון הפנימי בקוריאה. שינוי זה בא לידי ביטוי בהרס מוחלט של כל המערכת השלטונית הקוריאנית המסורתית.

בעוד הקוריאנים היום, מדגישים את ההרס של המרקם החברתי והתרבותי הקוריאני, השלטון היפני בקוריאה דווקא טיפח תשתיות והחדיר יתר מודרניזציה למערך הכלכלי-תעשייתי, שינויים מהם נהנו הקוריאנים אף לאחר תקופת השלטון היפני. עם תום מלחמת העולם השנייה עזבו היפנים את חצי האי הקוריאני. לפני עזיבתם דאגו היפנים לאיזו מסגרת שלטונית ממשיכה וכך קמה ב- 6 בספטמבר 1945 הרפובליקה העממית של קוריאה שנטתה לשמאל ולקומוניזם. האמריקאים, ששחררו את קוריאה מעול היפנים, לא אהבו את השלטון הזה ולא הכירו בו. האמריקאים ניסו להנהיג בחצי האי שלטון דמוקרטי רפובליקני באזורים דרומיים. כך, באופן איטי התבססה חלוקת קוריאה להשפעה קומוניסטית על ידי תומכיה מצפון – סין וברית המועצות כאחד, והשפעת דמוקרטית ומערבית יותר על ידי ארצות הברית מדרום. בהמשך הזמן, ב- 15 באוגוסט 1948, הכריז הדרום על עצמאותו. כך מצא עצמו חצי האי הקוריאני, בו הייתה קיימת רק מדינה אחת לפני הכיבוש היפני, מחולק לשתי מדינות בעלות מבנה שלטוני שונה ומנותק. קו הגבול נקבע בהסכמה סביב קו רוחב 38. פלישת הצפון קוריאנים לחלקה הדרומי ב- 25 ביוני 1950, פלישה שבה נכבשו חלקים ניכרים מדרום חצי האי, הייתה מכת פתיחה לאחת המלחמות הקשות במזרח אסיה. הפלישה הצפון קוריאנית הצליחה מאחר והשליטים בדרום טרם נערכו שלטונית ולא הקימו מערכת צבאית ראויה, להגנתם. כיבושיה של צפון קוריאה דחקו את השליטים בדרום עד העיר בוסן בקצה הדרום מזרחי של חצי האי. תגובת ארצות הברית, בראש כוחות הברית, רובן מדינות הקשורות למערב ולברית נאט"ו, לא אחרה לבוא. שלוש שנות מלחמה עקובות מדם והרס רב של מבנים הסתיימו בשנת 1953 בהסכם הפסקת אש וחזרה לחלוקת חצי האי, גם הפעם על קו רוחב 38. הסכם הפסקת האש שבין הקוריאות קבע כי משני צידיו של קו הגבול יושאר שטח מפורז ברוחב של שני ק"מ מכל צד של הגבול ובו אסורה נוכחות או פעילות צבאית. שטח זה קרוי האזור המפורז (Demilitarized Zone = DMZ). במהלך המלחמה נפגעה כל קוריאה כולה. הדרום סבל מהרס רב בגלל הקרבות הקשים שהתחוללו על אדמתו ובגלל גישת האדמה החרוכה של כוחות הצפון ואילו הצפון נפגע מהפצצות מאסיביות של כוחות הברית.

תהליך השיקום של שתי הקוריאות

שלב השיקום בשתי הקוריאות כלל בנייה מאסיבית למגורים ושיקום תשתיות. אך בעוד קוריאה הדרומית עסוקה בתהליך שיקום, אזרחי, כלכלי וחברתי, ארוך בתמיכת ארצות הברית ותחת מטריית הגנה הכוללת נוכחות של עשרות אלפי חיילים אמריקאים, קוריאה הצפונית הידקה את הקשרים עם השלטונות בברית המועצות ובסין והשלטון במדינה הפך לקומוניסטי ודיקטטורי.
שתי הקוריאות סבלו עם תום הכיבוש היפני מלחמת העולם השנייה מחוסר זהות לאומית. בעוד הצפון מדגיש את אחיזתו בעיר פיוניאנג כבירה עתיקה של קוריאה קוריאה הדרומית עסקה בשלב ראשון רק בשיקום הכלכלי ולאחר מכן (בשנות ה-80) בהחזרת ההיבטים של הזהות הלאומית, באמצעות שיחזור עברה העשיר של קוריאה המלוכנית. להבדיל, שליטה של קוריאה הצפונית הקדיש את זמנו בעיצוב זהות לאומית חדשה הכוללת את הערצת המנהיג בצורה עיוורת לחלוטין. את הדת והאמונה שרווחו בליבות התושבים החליף קים איל סונג, מנהיג הצפון, במדיניות חדשה לאומנית ומסוגרת, המשדרת לעם הצפון קוריאני כי אין לו על מי לסמוך אלא רק על עצמו. מדיניות זו כונתה צ'וּצָ'ה ומערכת החינוך והתעמולה עסקו בהפצתה ובביסוסה.
במהלך כהונתו של קים איל סונג כמנהיגה של צפון קוריאה, הכלכלה של קוריאה הצפונית פרחה במיוחד לאור הפריחה בבנייה למגורים ובשיקום תשתיות ולכן גם פרחו פולחן המנהיג והערצתו ללא גבול. קים איל סונג, שיש הטוענים שזה אינו שמו המקורי אלא שם שהוא טיפח בעקבות אחד מגיבורי המאבק נגד היפנים, בנה אנדרטאות ופסלים לעצמו ופיאר בהם את כיכרות הערים. בנו, קים ג'ונג איל שהפך ליורשו בשלטון, הלך בעקבות אביו. אלא שבשנות שלטונו של קים ג'ונג איל ההשקעות האדירות בפיתוח הצבא וחימושו, כולל בטילים ארוכי טווח ובפצצות אטום, פגעו בכלכלה ובתשתיות האזרחיות ובמשך שלושת העשורים האחרונים קיים בצפון קוריאה מחסור במזון וידיעות עיתונאיות הדולפות מצפון קוריאה מספרות על רעב כבד של האוכלוסייה הכפרית במדינה. תנאי הרעב הוקלו כאשר בעסקאות פוליטיות שונות שניהלה צפון קוריאה עם ארצות זרות היא קיבלה כמויות מזון גדולות, בעיקר אורז.
לאחר מלחמת קוריאה מצאה עצמה המדינה הדרומית ללא רוב מקורות המזון (עיקר שטחי גידול האורז נותרו בצפון), במקביל, רוב התשתיות נהרסו במלחמה שהתנהלה בשטחי דרום חצי האי וגם חלק מאוכלוסייה מצא עצמו חסר בית בגלל הרס בתי מגורים ובריחה מאזורי קרבות. השליטים הדרום קוריאנים ראו בשיפור הכלכלה ואספקת מזון משימה חשובה ביותר. גם אם השתמשו שליטי הדרום בשני העשורים הראשונים לעצמאותם בכלים המאפיינים שלטון דיקטטורי, הם עשו זאת לטובת העם ולשיפור מצבו הכלכלי. במקביל, החל עידוד בעלי הון להשקיע בתעשיות, בתובלה ימית, בבניית תשתיות אזרחיות ובתגבור אספקת המזון. גורם מדרבן ראשון לכלכלה הדרום קוריאנית ולפתיחותה לעולם היה באירוח האולימפיאדה ה- 24 בעיר הבירה סיאול בספטמבר 1988. גורם מזמן נוסף חל ביולי 2002 כאשר קוריאה הדרומית בשיתוף עם יפן ארחה את משחקי הכדורגל במסגרת המונדיאל.
מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת מצויה קוריאה הדרומית בתנופת בנייה אדירה. מסילות ברזל, שדות תעופה וכבישים מהירים ומודרניים הוקמו בקצב מהיר. הבנייה לגובה בערים אפשרה את מהפכת ההגירה מהכפר לעיר, מחד גיסא, ואת הגדלת שטחי החקלאות המעובדים כיחידות גדולות, מאידך גיסא. התוצאה היא שהיום קוריאה הדרומית היא מדינה מתועשת המדורגת בין עשרת המדינות העשירות בעולם והיא אחת החברות הבכירות ב- OECD. חברות ענק גדלו והפכו לתאגידים כשהגדולים שבהם כמו: סמסונג, LG, יונדאי ועוד הופכים את קוריאה למרכז ייצור עולמי של מוצרי אלקטרוניקה ומחשבים, פלדה, כלי רכב ואפילו אוניות. בקוריאה הדרומית חיים היום כ- 48 מיליון תושבים, רבע מהם גרים בעיר סיאול ובסביבותיה ועוד כמה מיליונים מגיעים יום-יום לעיר שהיא המרכז התעסוקתי הגדול במדינה.
בכל זאת חצי האי הקוריאני נותר מחולק פיזית בין שתי מדינות שלהן אוכלוסייה שמקורה האתני זהה אך בהם שלטון שונה. החלוקה הפיסית בין הקוריאות פגעה מאד ברבים מתושבי חצי האי. משפחות רבות שברחו מאזורי קרבות מצאו עצמן מנותקות מהקרקע עליה גרו משפחותיהם במשך דורות רבים. חלק מהפליטים שברחו מאזורי הקרבות השאיר אחריהם בני משפחה, כולל בני משפחה מדרגת קרבה ראשונה. פיצול חצי האי גרם לנתק בין חלקי משפחות. הסגירות ההרמטית (ניתוק קשרי טלפון בינלאומיים וגם ניתוק קשרי מכתבים בדואר או באמצעות דואר אלקטרוני) בה דוגלת קוריאה הצפונית אינה מאפשרת קשרי משפחה בין אלה החיים בצפון ובין בני משפחותיהם החיים בדרום. אמנם מתקיימים מדי פעם מפגשים בין בני משפחה החיים בדרום ובצפון קוריאה אך אלה החלו רק לפני קצת יותר מעשור והם מתרחשים לעיתים נדירות וגם לפרקי זמן קצרים ביותר ובנוכחות קבוצות קטנות בלבד.
שתי הקוריאות מכריזות על כך שהן ותושביהן רוצים באיחוד המדינות מחדש. ההבדל בין הקוריאות הוא בשאלה מי ישלוט ואיזו צורת שלטון תהיה לקוריאה המאוחדת. הדרום דוגל בדמוקרטיה ובפתיחות ומוכן להשקיע בשיפור תשתיות ובהטבת מצבה הכלכלי של אוכלוסיית הצפון לאחר האיחוד. הצפון מעוניין בהמשך שלטון היחיד או הדיקטטורה ואינו מוכן לשום פשרה מדינית. במקביל, עוסקים השלטונות בשתי המדינות בעשורים האחרונים בבניית זהות לאומית, כל מדינה על פי תפיסתה. כך יוצא שבאופן איטי מתרחקות הקוריאות זו מזו ומרעיון האיחוד. בכל זאת קיימת כמיהה לקשר בין המדינות והיא באה לידי ביטוי בכמה אופנים:

1. ניסיונות להגדיל את היקף המפגשים בין בני משפחה מדרגה ראשונה החיות בדרום ובצפון. יש לזכור כי חלפו כמעט 60 שנה מאז סיום מלחמת קוריאה ורבים מאלו שאיבדו חלקים ממשפחתם כבר הלכו לעולם.
2. הקמת תשתיות המתאימות לאיחוד מהיר. דוגמה לכך היא תחנת הרכבת דוראסאן, באזור המפורז, תחנה המיועדת להעברת נוסעים וסחורות מדרום לצפון.

בין שתי הקוריאות הוסכם על הקמת חיץ שרוחבו שני ק"מ מכל צד אשר הוכרז כאזור המפורז ואין להכניס אליו כלי נשק. רוב הזמן שורר בשטח המפורז שקט מתוח ואולם אחת לתקופה פורצות תקריות חלקן הגדול, לפחות לפי פרסומים עיתונאיים, ביוזמת הצפון קוריאנים שמעולם לא ויתרו על רצונם לשלוט בכל חצי האי. הצפון לא טמן ידיו בצלחת והמתין להידוק קשרים דיפלומטיים עם הדרום. להיפך, לאורך השני גילה הצפון אגרסיביות רבה כלפי הדרום ופעמיים העמידו את חייו של פארק, נשיא דרום קוריאה, בסכנה אמיתית. המקרה הראשון היה בשנת 1968 כאשר כ- 30 חיילי קומנדו צפון קוריאנים התקרבו עד כק"מ מהבית הכחול, מעונו הרשמי של הנשיא, במטרה לרצוח אותו. המקרה השני ארע ב-15 באוגוסט 1974 כאשר מתנקש בודד, סוכן צפון קוריאני שחדר לקוריאה הדרומית, ירה בנשיא פארק, אך החטיא והרג את אשתו.
בנוסף, לאורך כל השנים נערכים הצפון קוריאנים לפלישה נוספת לדרום. אחד מסממני היערכות זו היא שמאז הכרזת הפסקת אש בין הקוריאות התגלו על ידי הדרום קוריאנים ארבע מנהרות שנחפרו על ידי הצפון ואשר מטרתן הייתה העברת כוחות וחידוש המלחמה. מנהרות אלה שהתגלו בשנים: 1972, 1974, 1978 ו-1990 הן כנראה רק חלק קטן מתוך כעשרים המנהרות שהדרום קוריאנים מאמינים שנחפרו על יד הצפון. מנהרות אילו יועדו להעברת כוחות חמושים בצורה מהירה ומפתיעה מהצפון דרומה. להפסקת תנועת בני אדם באזור המפורז ומניעת שינויים בשטח יש גם היבטי אקולוגי חיובי בכך האזור המפורז מהווה חיץ ירוק טבעי בין הצפון והדרום. במרחב זה גדלה צמחייה טבעית ללא הפרעה וגם בעלי חיים רבים מצאו בו את מקום מגוריהם.

כתב וצילם:
ד"ר יהושע רוטין
יועץ מסלולי טיולים לחו"ל ומדריך