יומן המסע של הבטן בהודו

אומרים שיש אנשים שאוהבים את הודו, ויש אנשים ששונאים אותה, אבל אין אמצע. אומרים שפשוט אי אפשר להישאר אדיש אליה. אני לא יודעת אם אני אוהבת או שונאת אותה. מה שאני כן יודעת הוא שעברתי שם חוויה מטלטלת שהביטוי שלה היה בעיקר פיזי.

לפני 4 שנים נסעתי לשם. עבדתי אז במשרה מלאה וחברה טובה שכנעה אותי לקחת חל"ת של חודש וחצי ולנסוע אתה אל המקום הענק הזה. לפני שנסעתי להודו אהבתי אוכל הודי. היום אני לא מסוגלת להתקרב אליו. אני עדיין חושבת שהוא טעים, אבל ההתניה שנוצרה בגופי בין המראה והריחות לבין תגובות שליליות של הגוף היא בלתי נמנעת. זה התחיל באחד הלילות הראשונים שלי בהודו, כאשר לקחנו, החברה ואני, אוטובוס מדלהי לג'איפור. האוטובוס עצר באיזו דבה בדרך ואני, רעבה מתמיד ונלהבת מההזדמנות הקולינרית האותנטית שנפלה בחלקי, התנפלתי על האוכל הטעים שנימכר לי כל כך בזול. בכל ספרי המטיילים כתוב במפורש לא לאכול במקומות כאלו, אבל לי לא היה איכפת. מהנקודה הזו השאר כבר היסטוריה. כשהגענו לגסט האוס בג'איפור כבר היה לי ברור שלא אראה אור יום בקרוב. כאב הבטן החזק אחז בי ונעתי על קו המיטה ובית השימוש כל עוד רוחי בי. אחרי כמה ימים הרגשתי טוב יותר והחלטנו להמשיך לנוע.

מעתה והלאה קיבלתי את העובדה הפשוטה שהגוף שלי פשוט במצב הודי – לא נקשר לשום פריט מזון... בהמשך הטיול פשוט נמנעתי מאכילת מזונות חריפים מדי או כאלו שנמכרו במקומות שתנועת המטיילים בהם דלה. כשהגענו לרישיקש לקחתי קורס יוגה אצל מורה שקיבלתי עליו המלצה עוד בארץ ממורתי הנפלאה. יום יום קמתי ב-7 בבוקר ועשיתי דרכי ברגל לצד שמעבר לגשר. הקורס היה נפלא. ביום האחרון של הקורס פסעתי לאטי לכיוון ביתו של המורה ובדרך הרגשתי ששוב משהו לא בסדר, ושוב אינני יכולה לשאת את משקל גופי. בחילה נוראית אחזה בי וכשהגעתי לביתו של המורה הדבר היחיד שיכולה הייתי לעשות הוא לשכב על הגב ולקוות שהכל יעבור. בחזרה לגסט האוס שוב לא יצאתי את פתחו במשך כמה ימים.

היום אני יודעת שהייתי צריכה לאכול אחרת, שהייתי צריכה לחזק את הגוף בפרוביוטיקה ולשתות המון מים. אבל יש משהו מנחם במחשבה שהדברים התרחשו בדיוק בדרך שבה התרחשו. לא יותר ולא פחות. לא נהניתי בהודו, פשוט הייתי בה.